פורים- של שנה שעברה
פורים התחיל ביום שישי ברבע לשבע לפנות בוקר כשעדן משכה אותי מהמיטה כדי שאעזור לה להתחפש לפאנקיסטית. בזמן שבעיניים טרוטות הלבשתי לה את האביזרים והאיפור חשבתי על זה שרוב מה שהיא חוגרת, עונדת, ולובשת, אלה פריטים מהארון שלי של לפני עשרים ומשהו שנה, שביקרו יחד איתי ב"פינגווין", ואחר כך ב"קולנוע דן" וב"ליקוויד".היא הייתה פאנקיסטית מושלמת. בזמן שאני חזרתי עם הטרנינג למיטה היא זכתה לפרצי התפעלות בחצר בית הספר, ובקרב הולכי הרגל שבין בזל לבית הספר "גרץ".
בשבילי זה היה עוד יום שישי רגיל. הצלחתי לגרד עוד שעת שינה, למרות ההיפראקטיביות של הרחוב למטה, שמתמלא התרגשות בכל יום שישי כהלכתו, ובמיוחד פורימי. מאוחר יותר ,לאחר הקפה והקרואסון והמוספים, והפילאטיס על הפרקט, הרגשתי מוכנה כבר לצאת ולהתמזג באוירה החיצונית. אך מה שונה שישי זה מכל שישי תל אביבי אחר?
לקח לי כמעט שעה להתיפיף ולהתלבש לקראת היציאה שלי מידי שישי לסיבוב הרגיל של: בית קפה מס" 1: הפוך רותח עם סיגריה ראשונה ועתונים. בית קפה מס" 2: מפגש ספרותי פריקי והזוי עם אנשי ספרות שונים ומשונים. בית קפה מס" 3: ג"אז עד שכרון חושים, וכמובן בין לבין גיחה לחוף הים עם בירה, מה שלא הספקתי מהעיתונים, וספר שירה שיצא לאחרונה. כל זאת בדהרה על האופניים, תוך מעבר, ולפעמים אף מאבק, בהמוני הצובאים בצמתי שישי עיקריים: רוטשילד, דיזנגוף, קינג ג"ורג", נחלת בנימין. תמיד תוך כדי הרכיבה הזאת אני חושבת איך שכל החבוי יוצא החוצה ביום שישי ועושה את העיר הזאת מעניינת ומטורפת כל כך, כשיושבי בתי הקפה מסתלבטים מול השמש, צופים בנון שלאנטיות בִּקְשֵׁי היום הממהרים עם הקניות מהשוק לתפוס את האוטובוס מאלנבי, באמנים עם הראסטות והבגדים ההודים הזרוקים היושבים חצי מסטולים בדוכן שלהם בנחלת בנימין לצד סבתות חייכניות, שמוכרות אפודות סרוגות ומנורות לילה, בצעירים הרעשניים עם הפירסינג והקעקועים הנדחפים במעבר חצייה לכוון הסנטר, בפעילים הירוקים או פעילי איכות הסביבה, או העמותות למען החיות או למען השד יודע, או בנשים נגד כיבוש או בשמאלנים העומדים בצומת עם השלטים ומבקשים שתחתמו, ביניהם אברכים עטויי שחור מהלכים במהירות, מתעלמים לגמרי , או לפחות מנסים, מהמתרחש מסביב.
כשסיימתי לעטות עלי את הג"ינס הקרוע ומגפי העור, ויתר הפריטים, כולל איפור ואי אילו תכשיטים, עמדתי בפתח האמבטיה ושאלתי את עדן, שחזרה בינתיים מבית הספר עטוית תשבחות:" נו, איך התחפושת שלי? "אבל אמא, לא התחפשת!" היא אמרה. ואני הרגשתי שדווקא כן.
מאד מצא חן בעיני.ההויה תל אביבית,כתוב בחן וברגש.
תודה צדי.